זה לגמרי לא השוקולד ולא והוופלה, זה הביקור האוהב, זו ההקשבה, זו ההזדהות.
בנימין זאב הרצל, תשטוף את העפר מן העניים ותגיד ככה חזית?
ועוד יהיה טוב בארץ ישראל.
מילים שכתב רכז של בני עקיבא אחרי מפגש באחד מבתי המשפחות:
אני חושב שאם יום אחד הבת שלי תשאל אותי, תגיד אבא, חוץ מלריב ולצחוק מה עשית שם בבני עקיבא?
זה כאילו היה או להסתובב עם שרוך או להרשם לאבא חטוב בשביל להרגיש שאתה עושה משהו משמעותי בחיים שלך?
אני אומר לה כנראה, שוזה לא כזה פשוט, ויאללה, קחי את המפתחות לאוטו ותצאי לבראכה. ורגע לפני שתצא מהבית, אעצור ואומר לה שתדעי שפעם היה לנו פרוייקט עם אור למשפחות, והלכנו: שתי קומונריות, מדריכה אחת, והאבא החטוב שלך, למשפחת הילברג.
בריינה סיפרה לנו במבטא אמריקאי על יוחנן, שהיה עם כח רצון ענק בגוף נורא קטן, ואחרי שנכשל בגיבוש עשה בסוף עוד נסיון והתגייס לשייטת, ובחיאת, איזה כתפיים נהיו לו במסלול עד שהוא סיים, ולא, היא לא דאגה לו ולא חשבה שיקרה לו שום דבר עד שהודיעו להם ביום בהיר אחד שהוא נהרג באסון שקרה באנצריה, לבנון. האבא סמי סיפר שהם בכלל הגיעו מארה"ב לעלומים עם קבוצה של בני עקיבא ואחרי סיבוב בקריית ארבע הוא נזכר שפעם היה לו חלום להיות חקלאי, ובריינה ששמעה על מקום שנקרא גוש קטיף ויש שם חול, עגבניות שרי וערבים אמרה לו שזה נשמע בדיוק כמו המקום בשבילם. הם עברו לשם ומשם הכל הסיטוריה.
חכי ילדונת, מה את בורחת? הבארכה יחכה. תקשיבי:
הם גרו בנצר חזני, עבדו בחקלאות עד שבריינה נזכרה שהיא בכלל קלינאית תקשורת ושבא לה לחרוש את הדרום. וככה, עם טנקים, ג'יפים וקסאמים, היא נסעה יום יום לשדרות ואופקים. ילדה שהגיעה מארצות הברית, מצאה את עצמה מוקפת בערבים, עגבניות שרי, חול ושלושה ילדים. היא סיפרה לנו, היא לא פחדה לנסוע בכבישים. מעולם.
הם השתגעו מהים. יוחנן התגייס לשייטת ונבחר למצטיין בסוף קורס מכי"ם. כשבריינה שאלה את המפל"ג למה דווקא הוא מכולם, הוא צחק מהפתעה.
אף אחד לא באמת יודע מה קרה שם, באנצריה. 12 חבר'ה, 11 שייטים ורופא אחד, נהרגו שם.
יש כאלו שכעסו על המחדל. בריינה וסמי החליטו שחבל על הכח, הקימו מרוץ לזכרו והחליטו להשקיע בלגדל את חמשת הילדים שישנם. סמי סיפר לנו בלא להניד עפעף איך שיוחנן נקבר בגוש והועבר לבית העלמין בניצן, מול הים, לנוח, כשעקרו אותם מהבית. רק הזכרנו את הגוש והוא התחיל לבכות.
האיש דיבר איתנו על הילד שאיבד ולא הניד עפעף, אך כשהזכיר את גוש קטיף
שאלנו, איך ממשיכים הלאה בחיים?
בריינה אמרה שלא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא שולח רע. ושיש בטוח טוב. ביום שישי, יום אחרי השבעה, היא שלחה את הילדים בחזרה למסגרות, נכנסה לחדר עם סמי, וביחד הם החליטו לחיות.
ובאותו החדר הם החליטו שגם שהאח של יוחנן, שהיה אז בן 14, יתקבל לשייטת, הם יתנו לו ללכת ובכל הכח.
בריינה פחדה. זה מסוכן. כמה ימים אחר כך היא החליטה שתאשר לו
חשבה לעצמה: גם בשק"ם עלולים להיפצע מחבילה של מצופים שתיפול לך על הראש.
אז מה אם יוחנן נהרג. מי אמר שזה יקרה גם לצביקה?
הוא התגייס לשייטת. אחרי ארבע שנים אחכ ואפילו יצא לקצונה
בריינה אמרה לו שיצא לקורס. מי שרוצה לשנות חייב לעשות את זה מבפנים.
אתם יודעים, אמרנו להם כשישבנו אצלם בסלון והזמן התנדף לכולם מהידיים. היום יש אנשים שמרגישים שהמדינה עשתה להם עוול נוראי והם פחות נשמעים ככה. אתם בכל זאת המשכתם ושלחתם ילד לשייטת ועוד בת לפקד על ספינה. מה הקטע?
תשמעו, בריינה אמרה לנו עם נוצץ בעיניים ואנחה ארוכה. כעסתי על הממשלה שלי. כעסתי על העם שלי. אבל למה אני צריכה בגלל זה לכעוס על הארץ שלי?
סמי הוסיף ואמר שעכשיו הם חוגגים עם הגרעין של בני עקיבא חמישים שנות עליה. הקומונריות לא ידעו את נפשן. המדריכה גם כן כבר כמעט איבדה את הקשב אבל נפעמה מהסיפור, והאבא החטוב ניקה את הזקן משאריות במבה ואמר לעצמו שזה מטורף.איזה אנשים, איזה כוחות. איזה דבר זה הבני עקיבא הזה.
וחוץ מזה ילדה, (היא בטח כבר תתיאש ותוותר על הבארכה, מסקנה, אבא שלה היה פעם רכז הדרכה וחוץ מלשלוח מנות להורים שכולים הדבר היחיד שהוא יודע לעשות זה לאכול את הראש,) תדעי לך שזה היה
הכל
תראי, יש לי אפילו תמונה מהמאורע. צילמתי אותם על רקע של רשת דייגים מגוש קטיף. בריינה סיפרה לנו שהייתה לה כזאת בארצות הברית והיא נורא רצתה שתהיה לה גם בארץ. בהתחלה היא חיברה אליה רק צדפים וכוכבי ים שהיא מצאה, אבל אחרי שיוחנן נהרג היא הבינה שדווקא מה ששבור יפה יותר, כי אפשר לראות דרכו דברים שהיו בו פעם, ולכן הם תלו את הרשת הזאת באמצע הבית. יש בה צדפות וכוכבי ים ואלמוגים, שלמים ושבורים.
אז כן ילדה. הייתי פעם רכז הדרכה בבני עקיבא. למדתי המון.
המון.
